כשחברותיה של גרייס קונות לה שיעורי סקי לקראת החופשה המשותפת שלהן, היא מתקשה להתלהב. במקום לדמיין פסגות מושלגות ונוף פתוח, היא רואה את עצמה מאבדת שיווי משקל ושוברת כמה עצמות בדרך למטה. אלא שאז היא פוגשת את ג׳ייקוב, מדריך סקי סבלני שיודע לזהות את הפחד שלה ולא ממהר לדחוף אותה מעבר לגבול. על המדרון הוא מבטיח שלא ייתן לה ליפול. כמה שעות אחר כך, במסדרון השקט שמחוץ לחדרה, ההבטחה הזאת מקבלת משמעות אחרת לגמרי.
הרגע שבו גרייס משנה את דעתה
אני סוגרת את הדלת מאחוריי ונשענת עליה. הנשימה שלי עדיין כבדה, הגוף כואב מהמאמץ של היום, אבל זו לא הסיבה שהלב שלי דופק כאילו חזרתי כרגע מהמדרון.
ג׳ייקוב איננו.
זה מה שביקשתי, פחות או יותר. חייכתי, הודיתי לו על השיעור ועל הליווי לחדר, ואמרתי לילה טוב בקול מנומס מדי. הוא קיבל את הרמז בלי לנסות לשכנע אותי אחרת. כמובן שהוא קיבל אותו. ג׳ייקוב היה ג׳נטלמן מהרגע הראשון, אפילו כשאני עצמי לא ידעתי מה אני רוצה.
עכשיו אני יודעת.
המחשבה הזאת מספיקה כדי שאסתובב, אפתח שוב את הדלת ואציץ אל המסדרון. אני מספיקה לראות אותו ליד המעלית, יד אחת בכיס המעיל והאחרת נשלחת אל הכפתור.
״ג׳ייקוב, חכה.״
הוא עוצר מיד ומביט לאחור. כשהוא רואה אותי עומדת בפתח, משהו בפניו משתנה. הוא אינו מחייך, אבל המבט שלו נעשה דרוך יותר.
״קרה משהו?״ הוא שואל.
״אל תלך.״
המילים יוצאות חלשות מכפי שהתכוונתי. הוא מתרחק מהמעלית, אך לא ניגש עד אליי. המרחק הקטן שהוא משאיר בינינו מאלץ אותי לבחור בעצמי אם לסגור אותו.
״את בטוחה?״
אני מהנהנת.
״מה את רוצה, גרייס?״
אני מסתכלת עליו, ואז על שפתיו, ומפסיקה לחפש ניסוח מתוחכם.
״אותך.״
לרגע הוא אינו זז. אני יכולה כמעט לראות אותו בוחן את התשובה שלי, מוודא שלא אמרתי אותה מתוך מבוכה או בלבול. אחר כך הוא מתקרב צעד אחד בלבד.
״אז תזמיני אותי להיכנס.״
״עוד אחת מהמחוות הג׳נטלמניות שלך?״ אני שואלת, והקול שלי כבר יציב יותר.
״אני מנסה להיאחז במעט השליטה שעוד נשארה לי.״
אני נסוגה ופותחת את הדלת לרווחה. ״תיכנס.״
הוא חוצה את הסף, ואני מספיקה לסגור את הדלת לפני שהוא פונה אליי. ידיו עולות אל פניי, חמות ויציבות, והוא משאיר לי עוד שנייה אחת לסגת. במקום זאת אני תופסת בצווארון חולצתו ומושכת אותו אליי.
הנשיקה הראשונה אינה זהירה. כל המתח שנבנה בינינו במהלך היום מתפרק בבת אחת: המבטים הארוכים מדי, היד שלו שתמכה במותניי כשאיבדתי שיווי משקל, והדרך שבה לחש לי על המדרון שאפסיק להילחם בשלג ואתן לו להוביל.
גבי פוגש את הקיר, אבל ג׳ייקוב מרכך מיד את האחיזה. הוא מתרחק מעט ומביט בי.
״הכול בסדר?״
״כן,״ אני אומרת ומושכת אותו שוב אליי. ״פשוט אל תפסיק.״
הפעם הנשיקה איטית יותר. אצבעותיו עוברות לאורך זרועותיי ונעצרות במותניים. המעיל שלי מחליק אל הרצפה, ואחריו הסוודר. האוויר בחדר קריר על עורי, אך החום בינינו מוחק אותו כמעט מיד.
ג׳ייקוב מעביר אגודל על הלחי שלי. ״חשבתי על הרגע הזה מהרגע שפגשתי אותך.״
״על הרגע שבו כמעט הפלתי אותך במעלית הסקי?״
הוא מחייך סוף־סוף. ״על הרגע שבו העמדת פנים שאת לא מפחדת מכלום.״
״לא העמדתי פנים בצורה משכנעת במיוחד.״
״ממש לא.״
הצחוק הקצר שלי נעלם בתוך נשיקה נוספת. אני מרימה את החולצה מעל הראש ונשארת בגופייה הוורודה שלבשתי מתחתיה. המבט שלו נע על פניי ועל גופי בלי למהר, כאילו הוא רוצה לזכור כל פרט. לרגע אני נעשית מודעת מדי לעצמי, אבל אז ידו חוזרת אל המותן שלי והמבוכה מתפוגגת.
הוא כורע לפניי ומעביר את כפות ידיו לאורך רגליי. המחווה עדינה, כמעט מנוגדת לעוצמה שבה נישק אותי קודם. הברכיים שלי מרגישות פתאום רכות מדי.
״ג׳ייקוב,״ אני לוחשת, ״אני עלולה ליפול.״
הוא מרים אליי את מבטו. ״אמרתי לך כבר. אני לא אתן לזה לקרות.״
אני נשענת לאחור וסומכת עליו שיחזיק אותי. אחרי יום שלם שבו נאבקתי לשמור על שליטה בכל תנועה, יש משהו משחרר בהחלטה להפסיק להתנגד. הוא קם ומקרב אותי אליו, ואני כורכת את זרועותיי סביב צווארו.
בחוץ אולי יורד שלג. המעלית אולי כבר הגיעה והמשיכה לקומה אחרת. שום דבר מזה אינו חשוב כרגע. בתוך החדר יש רק נשימות קטועות, בגדים שנשכחו על הרצפה והתחושה שהפחד שליווה אותי כל היום מתחלף סוף־סוף במשהו חם בהרבה.
ג׳ייקוב מצמיד את מצחו לשלי ומחכה. אני זו שסוגרת שוב את המרחק בינינו.
הפעם אין בי שום היסוס.
עוד נושאים לקריאה
- איך כיסוי עיניים משנה את החוויה הזוגית
- תנוחות שבהן האישה מובילה וקובעת את הקצב
- דרכים ליצור אינטימיות וסיפוק גם בלי חדירה
