עוד יום, ועוד דיווח על מקרי אונס, ועוד קורבנות אונס שנפגעו בעקבות תגובות לא מתאימות בתהליך, לפני ואחרי המקרה. לעיתים קרובות, אנו עדים לכך שבמוקד ההאשמות עומדות הנפגעות, במקום התוקפים, ומתנהל דיון ציבורי שמומנה לעיתים על בסיס דעות קדומות והאשמות מיותרות כלפי המ attended.
בתרבות שלנו, לעיתים קרובות הפגיעה בקרב נשים נפגעות מקרי אונס מתמצה בהאשמות על המראה החיצוני שלהן, הווייתן, התנהגותן או בחוסר תגובה מהירה, במקום התמקדות באשם ומהות הפשע. הנפגעות מואשמות ב״חוסר תוקף״, ב״הגזמות״ או ב״חוסר ערנות״, וכך מתהדקת סביבן תחושת אשמה, גם אם הן היו הקורבנות הפגיעות ביותר. לעיתים קרובות, הן נתקלות בהאשמות שגויות על כך שלא פנו מיד למשטרה, או שהן נראו ״מתגרות״ בזמנן, בתרבות שמענישה את הקורבן במקום את הפוגע.
בתהליך שהתחלתי לספר, אני מתארת מקרה פרטי שממחיש עד כמה הקלות שבה מתקבלת ההאשמה, וההבנה השגויה של המורכבות של מקרי אונס, משפיעות על הקורבנות. כאשר הייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי, חוויתי אונס על ידי גבר שהיה בן 30 שנים יותר ממני. אחרי יום עבודה ארוך, תכננתי לבלות לבד בערב באירוע שנועד להפגת מתחים וכיף, אך הצטרפתי לאיש שהזמין אותי לשתות משקה. הופתעתי מהתגובה שלו, שהייתה מנומסת אך גם משפילה ומטרידה. הוא ואיש נוסף שהגיע איתו התחילו להציע לי מתנות וקניינים של עסקים שבבעלותם, והמשיכו לקנות לי משקאות תוך כדי שיחה נעימה לכאורה.
המשקה ששותיתי השפיע עליי במהירות – בתוך חצי שעה הייתי שפוכה, ולא יכולתי לנהוג. האיש הציע לקחת אותי איתו לנסיעה, ואני, שהייתי במצב של בלבול מוחלט, הסכמתי. לא חשבתי על ההשלכות, והאמנתי שהוא דומה לאב, והאמנתי לכנותו. הגעתי לביתו, שם הוא ביצע בי תקיפה מינית. בתחילה ניסיתי להתנגד, אך בהבנה של מצבי והתחושה של אי-יכולת להילחם, נכנעתי. שיקרתי לעצמי שאהנתי כדי לגרום לסיום המושלם של החוויה ולהמשיך בחיי.
במהלך ההליך הפלילי נדחתה ההאשמה כיוון שהמשטרה אמרה לי כי לא כדאי שתוגש תלונה, מכיוון שלא התנגדי חזק מספיק, והמשפט היה נראה לי שאין תיעוד חוויתי נוסף חוץ מדברי. הוא השתמש בקונדום, ולכן לא היה עדות חיצונית, וגם הזמן שחלף מאז המקרה היה ארוך. כל אלו הקשו על התביעה להוכיח שאירע אונס. השוטר ציין כי העובדה שהכיר אותי בשמו מרמזת כאילו היה לי רצון, בעוד שאני תמהמהתי ומונעתי, וההבנה הזו מקבלת משקל שלילי בהליך המשפטי.
מאז, אני מרגישה את התגובות הציבוריות והביקורת שנשמעות, במיוחד כשמדובר באירועים מפורסמים ומעוררי תהודה, כמו ההאשמות נגד דמויות מוכרות. אנשים מצביעים על כך ש״היא חיכתה כל כך הרבה זמן לדווח, כדי לנסות להשיג כספים״ או ש״זה לא היה אונס, היא חזרה אליו מספר פעמים״. חלק טוענים שזו תוצר של תרבות השתייה והסמים, ושנשים פשוט משקרות כשהן מרגישות לא בנוח עם ההתרחשות.
העובדה היא שהאונס אינו תמיד תוקפנות אלימה בפומבי – לעיתים, הוא תהליך מורכב ומבלבל יותר, שמתרחש במחשבות, במילים ובפעולות שמפספסים מבחוץ. אך גם אם אישה לא מעוניינת במפגש מיני בכל רגע מרגע ההתחלה, זה לא הופך ליותר מקולקלות או חוסר תיאום — אלא לרצח אופי ופגיעה ממשית. כל אישה שמעורבת בפעולה מינית כשהיא לא רוצה בה, גם אם שתתה יותר מדי או לבשה בגדים חושפניים, זכאית להיות מוגדרת כקורבן של עבירה. ההבנה המהירה והבהירה של נקודה זו תאפשר לנו להפוך את הקורבנות למרכז, לחדד את המודעות ולחתור להפחתת תרבות הפטריארכלית והאלימה שמקיפה אותנו.
עדויות והתייחסויות נוספות לאלימות כלפי נשים
קמפיין שמקדיש מקום לסוגיות של אלימות מינית מציג תערוכות ואקטיביזם שמתמקד באמנויות וביצירות שמביעות את חוויות הקורבנות. חלק מהדיון מתמקד בהבנה של תרבות הפטריארכלית שמסוגלת להפוך את הקורבן לפעולה לא מספיק חשובה, תוך העלמת הקול שלה. מקרים כמו אמירות של אמה של קורבן שנאנסה על ידי בני נוער, מבהירים כמה המודעות למקרי אונס ואי-הקבלה של הקורבן כחלק בלתי נפרד מחברה שמסוגלת להתעלם or להצדיק פגיעות כאלה.
