ארטי נשאר במקומו עוד רגע, עיניו נעוצות בקייסה שהתרחקה לאורך המסדרון. אורן החיוור של אבני הקיר החליק על שערה ועל גלימתה, וכל צעד שלה נשמע בחלל כאילו מישהו בלתי נראה חוזר עליו. הוא ניסה להתרכז במשימה, במפה ובדרך החוצה, אבל קרבתה ערערה את השקט שעליו הקפיד מאז שנכנסו למבוך.
שניהם היו בוגרים, שותפים למסע שכבר עברו יחד לא מעט סכנות, ובכל זאת הם כמעט לא דיברו על המשיכה שנוצרה ביניהם. ארטי ידע שקייסה מרגישה בה. הוא ראה זאת במבטים שהתעכבו לרגע, בחיוך המהיר כשהושיט לה יד מעל תהום ובדרך שבה נשענה עליו בזמן המנוחה. אלא שהמקום הזה לא היה מתאים להחלטות פזיזות. משהו באוויר השפיע על החושים, הגביר רגשות והפך מחשבות חולפות לדחפים שקשה להתעלם מהם.
הוא השיג אותה בשני צעדים וקרא בשמה. קייסה הסתובבה מיד. במקום להסתער עליה כפי שהדחף הפנימי דרש, הוא עצר במרחק בטוח.
״אני לא בטוח שהמקום הזה משאיר את הראש צלול,״ אמר. ״מאז שנכנסנו לכאן אני מרגיש כאילו מישהו מגביר כל מחשבה שיש לי.״
קייסה בחנה אותו בשקט. ״גם אני מרגישה את זה. לכן אנחנו לא עושים שום דבר בלי לדבר קודם.״
הישירות שלה החזירה אותו לעצמו. הוא הושיט יד, והיא בחרה להתקרב ולאחוז בה. הנשיקה שבאה אחר כך הייתה קצרה וזהירה, כזאת שאפשר לעצור בכל רגע. כשהתרחקו זה מזו, קייסה עדיין החזיקה בידו.
״עכשיו ממשיכים,״ אמרה. ״ואם משהו שוב מרגיש לא טבעי, אומרים את זה בקול.״
המפה שהלכה ונבנתה
הם המשיכו אל תוך המבוך. לפני כל פנייה עצרה קייסה, הוציאה פיסת קלף וסימנה עליה את המסדרון שעברו בו. היא רשמה מדרגות, דלתות חסומות, גומחות בקירות ואפילו שינויים קלים בריח האוויר. במקום שאין בו חלונות או סימני דרך, פרט קטן עשוי להיות ההבדל בין יציאה בטוחה לבין הליכה מעגלית במשך שעות.
ארטי צעד מאחוריה וניסה להבין מה קרה לו. המשיכה לקייסה הייתה אמיתית, אך העוצמה הפתאומית שלה לא התאימה לו. בכל פעם שהביט בה עלתה בו תחושה של דחיפות, כאילו הזמן עומד להיגמר. לאחר שהפנה את מבטו אל הקירות ונשם עמוק, הלחץ נחלש מעט. זו הייתה הוכחה נוספת לכך שהמבוך אינו רק אוסף של מסדרונות ישנים.
״הקירות משפיעים עלינו,״ אמר לבסוף. ״אולי באמצעות קסם, אולי באמצעות חומר שנמצא באוויר. אני לא יודע.״
קייסה הוסיפה סימן חדש למפה. ״אז נקבע כלל. אם אחד מאיתנו מתחיל להתנהג באופן חריג, השני עוצר אותו. בלי ויכוחים.״
ארטי הנהן. הוא לא אהב להודות שאיבד לרגע שליטה, אבל התעלמות מהסכנה הייתה מסוכנת יותר מהמבוכה.
חדר הנשק שלא נגע בו הזמן
החדר הבא היה שונה מכל מה שמצאו עד אז. מאחורי דלת אבן כבדה נפרש אולם רחב ומסודר. חרבות נתלו על מתקנים, חניתות נשענו בשורות ישרות ושריונות מלאים עמדו לאורך הקירות. אף שהאבק כיסה את הרצפה, המתכת עצמה נראתה נקייה, כאילו מישהו טיפל בה זמן קצר לפני בואם.
קייסה עברה בין המוצגים בזהירות. היא לא נגעה בדבר לפני שבדקה את הרצפה ואת המסגרת שעליה הונח הנשק. במקומות כאלה, היא ידעה, הפריט המבריק ביותר הוא לעיתים קרובות גם המלכודת הברורה ביותר.
״אפשר ללמוד מכאן תקופה שלמה בהיסטוריה של כלי הנשק,״ אמרה. היא הצביעה על חרב מעוקלת בעלת להב כהה. ״תראה את המבנה שלה. היא נועדה לתנועה מהירה, לא למכה כבדה.״
ארטי התקרב אל החרב אך השאיר אותה במקומה. ליד הניצב נחרט סימן דמוי להבה. הוא הכיר סיפורים על להבים מסוג זה, שיוצרו בשיטה שאבדה לפני מאות שנים, אך לא היה יכול לדעת אם הנשק שלפניו מקורי או חיקוי עתיק. יאקו היה בוודאי מסוגל לזהות את המתכת ואת שיטת החישול בתוך דקות.
״אם יאקו היה איתנו, לא היינו מצליחים להוציא אותו מכאן,״ אמר.
קייסה חייכה. ״הוא היה מסביר לנו על כל להב במשך שעה, ואז מבקש שניקח איתנו את כל האולם.״
בקצה החדר ניצב שריון גדול ומעוטר. הוא היה בנוי ללוחם רחב כתפיים, ועל לוח החזה הופיעה דמות של חיה בעלת קרניים. ברגע שארטי הביט בו, משקל דמיוני התיישב על כתפיו. לרגע היה בטוח שלבש את השריון בעבר. הוא הרגיש את הלחץ סביב החזה ואת קצה המתכת ליד הצוואר, אף שמעולם לא ראה אותו קודם.
התחושה נעלמה במהירות, אך הותירה אחריה כאב עמום. ארטי נסוג צעד. ליד בסיס השריון הבחין בחפץ קטן שכמעט נבלע באבק. הוא הרים שבר אבן אפור, הוציא מתיקו שבר דומה שמצא קודם לכן והצמיד ביניהם. שני החלקים התחברו בדיוק.
כעת היה אפשר לזהות חלק מדמות מגולפת, אולי זאב ואולי יצור אחר בעל חוטם ארוך. במרכז נותר חלל המעיד על חלק שלישי שחסר.
״זה לא קישוט מקרי,״ אמרה קייסה לאחר שבחנה את החיבור. ״שלושת החלקים כנראה פותחים משהו. השאלה היא מה.״
צעקה חדה קטעה את דבריה. היא הגיעה מהמסדרון שמעבר לדלת השנייה. ארטי הכניס את השברים לתיק ושלף את חרבו, אך קייסה כבר יצאה בעקבות הקול.
האוצר שלא נועד לבעלים חדשים
מאחורי המסדרון נמצא אולם אוצרות עצום. תיבות נערמו זו על גבי זו, קערות מתכת היו מלאות מטבעות ואבנים מלוטשות נצצו בין גלילי בד שהתפוררו עם השנים. הצעקה לא הגיעה מאדם בסכנה אלא מקייסה עצמה, שנעמדה מול ערמה לבנה ומבריקה.
״חשבתי שזה פסל,״ אמרה, ״אבל תראה.״
היא הרימה בזהירות את הערמה. שרשראות דקות נפתחו מתוכה, וביניהן השתחררו לוחיות קטנות ששובצו באבנים שקופות. זה היה בגד טקסי מורכב, עשוי מחלקי מתכת גמישים ולא מבד. המבנה שלו היה עדין מכדי לשמש שריון, אך מחושב מדי בשביל להיות תכשיט רגיל.
ארטי התקרב, ומיד הרגיש שוב את הלחץ המוזר בראשו. הפעם הוא לא הופיע כמשיכה אלא כידיעה שלא הייתה שייכת לו. ידיו כאילו זכרו כיצד מחברים כל שרשרת ולאיזה מקום מיועד כל סוגר. תמונה קצרה חלפה במחשבתו: אולם מלא אור אדום, דמות עומדת במרכזו והמון אנשים כורעים סביבה.
״אל תיגע בזה,״ אמרה קייסה. היא הבחינה בשינוי בפניו.
ארטי כבר הושיט יד, אך עצר לפני שנגע במתכת. ״אני יודע איך ללבוש את זה. לא למדתי את זה בשום מקום, אבל אני יודע.״
קייסה הניחה את הבגד על מכסה תיבה סגורה. ״זה בדיוק מסוג המשפטים שאחריהם מתרחשת קטסטרופה.״
הם הקיפו את התיבה ובחנו את הפריט בלי לגעת בו. סביב הצווארון שובצו אבנים אדומות כהות, ועל הצמידים הופיע אותו יצור מגולף שראו על שברי האבן. הסמל חזר גם על כמה מהתיבות הקרובות ועל העמוד שבמרכז האולם.
״זה בגד של קורבן,״ לחש ארטי.
קייסה הביטה בו. ״אתה יודע את זה, או שהמבוך רוצה שתחשוב שאתה יודע?״
השאלה הייתה מדויקת. ארטי לא הצליח להפריד בין זיכרון, ניחוש והשפעה חיצונית. הוא עצם עיניים וניסה להיזכר ברגע שבו שמע לראשונה על הבגד. לא היה רגע כזה. המידע פשוט הופיע בתוכו.
הקול שחיפש גוף
נקישה שקטה נשמעה מן העמוד שבמרכז האולם. הצמידים שעל התיבה התרוממו מעצמם, והשרשראות החליקו אחריהם. קייסה שלפה סכין, אך המתכת הייתה מהירה ממנה. אחת השרשראות נכרכה סביב פרק ידה והידקה את עצמה.
ארטי זינק קדימה, ואז קפא. הקול שדיבר בתוך ראשו לא השתמש במילים, ובכל זאת הוא הבין את הפקודה: להוביל אותה אל העמוד, להשלים את הטקס ולהחזיר את מה שנלקח מן האלים הנשכחים.
רגליו נעו לפני שהחליט לזוז. הוא אחז בידה של קייסה והוביל אותה צעד אחד. היא לא ניסתה להיאבק בו מיד. במקום זאת הסתכלה ישר בעיניו.
״ארטי, זה לא אתה.״
הוא שמע אותה מרחוק, כאילו עמדה בקצה מסדרון ארוך. ידו השנייה התרוממה לעבר הצמיד הנותר.
״קבענו כלל,״ המשיכה. ״אם אחד מאיתנו מתנהג באופן חריג, השני עוצר אותו. עכשיו אני עוצרת אותך.״
קייסה בעטה בערמת מטבעות סמוכה. הרעש שהתפזר בחדר שבר לרגע את הקצב הקבוע של הנקישות. ארטי מצמץ. הפקודה נחלשה, והוא ניצל את השבריר הזה כדי לשלוף את שברי האבן מתיקו ולהשליך אותם לרצפה.
התגובה הייתה מיידית. האור באבני הצווארון כבה, השרשרת השתחררה מפרק ידה של קייסה והנקישות פסקו. ארטי התרחק מן העמוד, מתנשם כאילו רץ מרחק רב.
״כמעט פגעתי בך,״ אמר.
״כמעט,״ השיבה קייסה. ״אבל עצרת. עכשיו נבין איך הדבר הזה עובד לפני שהוא מנסה שוב.״
היא כרעה ליד השברים. לאחר שנפלו, אחד מהם התהפך וחשף חריץ שלא ראו קודם. החריץ לא היה חלק מן הדמות אלא מסילה זעירה. כאשר חיברו שוב את שני החלקים, נוצר מסלול המוביל אל החלל שנותר במרכז.
״החלק השלישי לא רק ישלים את הצורה,״ אמרה. ״הוא יפעיל מנגנון.״
ארטי הביט בעמוד, בבגד הטקסי ובסמל החוזר. כעת הבין שהאוצרות והנשק לא נאספו לשם עושר. כל חדר היה חלק ממערכת אחת, שנועדה למשוך מבקרים פנימה ולבדוק כיצד הם מגיבים לפחד, לתשוקה ולחמדנות. המבוך לא תקף אותם בכוח. הוא השתמש במה שכבר היה בתוכם והעצים אותו עד שנראה כמו פקודה.
הדרך אל החלק השלישי
קייסה עטפה את הבגד הטקסי בבד עבה, בלי לגעת ישירות בשרשראות, והניחה אותו בתיבה נפרדת. הם לא התכוונו לקחת אותו, אך גם לא רצו להשאיר אותו פעיל ליד המעבר. את שני שברי האבן הכניס ארטי לשני כיסים שונים, כדי שלא יתחברו במקרה.
על גב העמוד מצאה קייסה שקע בצורת הדמות החסרה. מתחתיו נחרטו שלושה סמלים: להב, כתר ועין עצומה. הלהב התאים לחדר הנשק, הכתר לאולם האוצרות, ואילו העין כנראה סימנה את היעד הבא.
״חדר של חלומות או זיכרונות,״ העריך ארטי.
״או חדר שרוצה שנאמין שהוא מכיר את הזיכרונות שלנו,״ תיקנה קייסה. היא קיפלה את המפה והחזירה אותה לתיק. ״הפעם אנחנו לא נפרדים, ולא נוגעים בשום דבר לפני ששנינו בדקנו אותו.״
הם יצאו מאולם האוצרות דרך מעבר צר שהתגלה מאחורי העמוד. האוויר בו היה קר יותר, אך התחושה הלוחצת נחלשה. ארטי הלך לצד קייסה ולא מאחוריה. כשידיהם נגעו במקרה, הוא לא נבהל מן הרגש שהתעורר בו. כעת ידע להבחין בין הקרבה שבחר בה לבין הדחף שהמבוך ניסה לכפות.
בקצה המעבר חיכתה דלת שחורה ללא ידית. במרכזה הופיע סמל של עין עצומה, ומתחתיו היה חריץ קטן בגודל החלק החסר. מאחורי הדלת נשמע קול מוכר שקרא בשמו של ארטי בקולו של אדם שלא שמע שנים.
קייסה הרימה אליו מבט. ״אתה מכיר את הקול הזה?״
ארטי הניח יד על ניצב חרבו, אך לא התקרב לדלת. ״כן,״ אמר. ״וזו בדיוק הסיבה שאסור לנו להאמין לו.״
הם נשארו מול הדלת זמן מה, בודקים את הקירות ואת הרצפה ומקשיבים לשינויים בקול. המבוך כבר חשף את השיטה שלו, אך עדיין לא את מטרתו. כדי לצאת ממנו יהיה עליהם למצוא את החלק השלישי, לפענח את הדמות השלמה ולהחליט אם להשתמש במנגנון או להשמיד אותו. הפעם, לפחות, הם ידעו שהסכנה הגדולה ביותר אינה נמצאת מאחורי הדלת. היא מתחילה ברגע שבו מפסיקים לשאול אם הרצון שמניע אותם הוא באמת שלהם.
