גברים שמבקשים רשות מההורים להתחתן הם מיושנים מדי

כאשר שמעתי את הנשים שנקלעו לידי בתהליך רכבת תחתית, אחת מהן בחיוך משועשע אמרה: “הפעם הבאה שאני אפגש עם האבא שלו, אני אבקש רשות ממנו.” הנערה שהביעה את דבריה, עם סמטאות דרום אמריקאיות מובהקות, הייתה מאוד נרגשת, כי היא הייתה בטוחה שהיא עומדת להינשא. היא קיבלה את ההחלטה ואישרה את עצמה, והיא הרגישה שהכל בנקודה זו ברור מאליו. אך המורכבות שבלהבין למה עדיין חשוב לה לקבל את רשותו של אביה, גם כשהיא בעצמה מבינה שהיא כבר בשל, הייתה נוגעת ללבי באופן מיוחד.

נראה שהמנהג של לבקש רשות מאָב למשוך את ידה של בתו לנישואין נחשב כיום לסוג של מסורת מיושנת, כמעט כמו אטרקציה ישנה שרק נועדה לעלות זיכרונות חורזיים על עידן שפעם היינו חוגגים אותו עם נוסטלגיה. בפועל, לרבים, זוהי סוגיה רצינית ועמוקה שמייצגת ערכים ומוסכמות שאנשים בוחרים להמשיך לקיים ולשמר, גם במאה ה-21. עבור חלקן, זהו חלק בלתי נפרד מרגשות של אחריות, כבוד ומסורת, ואינן מוכנות לוותר עליו.

דוגמה לכך היא שיחה בין חברותי הקרובה, שטענה בפנים גלויות: “אני לא יכולה לדמיין את בעלי שלא ביקש קודם את רשות אבא שלי.” אותה אישה היא אישה חכמה ומאורגנת, תושבת עיר, שהתחתנה בגיל 29 — גיל גבוה במעט מהממוצע בארה”ב שעמד על 27. היא מגדירה את עצמה כפמיניסטית, אך עדיין מחזיקה באמונה שהחלטה כזו צריכה להיעשות מתוך כבוד והסכמה משפחתית. ומכאן עולה שאלה על הקשר בין מסורת לבין ערכים מודרניים של שוויון והעצמאות האישית.

כשאני עצמאית ומאורסת כבר 12 שנה, אני זוכרת בדיוק את הרגע שבו קראתי להציע לי נישואין. הייתי בת 24, מלאה באהבה ותשוקה לחבר שלי, והיינו משוחחות על הדברים שהחיים יחזיקו לנו בעתיד המשותף. ההצעה הייתה מרהיבה, עם שוטטות בחיפוש אחר אוצרות מוקש והגשה רשמית על ברך אחת, עם נצחון של שמחה גדולה. חוגגים את הרגע ותוך רגעים אנו מתחילים את חיינו המשותפים. כן, גם אז היינו קצת שמרנים, אך אבא שלי לא היה חלק מהחגיגה. מה שהופך את זה לייחודי הוא שהגענו אליו בשיחה משותפת שאנחנו, השניים, החלטנו על זה ביחד, בלי צורך באישור של מישהו אחר.

אני מדמיינת את אבא שלי, אדם טיפוסי של דור הבייבי בומר, שחי את רוח ההיפים הצעירים אך עבר לתמיכה בערכים מסורתיים יותר, מקשיב להצעה, אולי מצחקק או מודה, ואז שואל: “למה אתה לא שואל אותה בעצמך?” בסופו של דבר, ברור שזו ההחלטה שלה, ושמי שיחיה איתה ויחלק איתה את החיים זה היא, לא אף אחד אחר. לכן, ההחלטה לנתב את המסלול בחיים דרך נישואין צריכה להיות של האדם עצמו, הבלעדית, ומבוססת על רצונותיה וחופשה משיקולים חיצוניים.

ולכן, הרעיון של לבקש רשות מאָב או מֶאם לפני נישואין מאבד את תוקפו בשנים האחרונות, כשהחברה תופסת את עצמה כבעלת זכויות והחלטות עצמאיות. כך גם השאלות לגבי תפקידו של האב, או כל דמות משפחתית אחרת, במעמד החשוב של בחירת בן הזוג, משתנות ומעצבות מחדש את ההגדרות של חיי המשפחה והחופש האישי. תהליך זה משקף תהליך תרבותי רחב של שחרור וקידום שוויון, שבו נשים וגברים שואפים ליצור חיים שיתאימו לרצונותיהם, במקום לנהוג לפי נורמות מיושנות שמגבילות את חירותם.

גם כהורה יומיום, אני תוהה מה אעשה אם מישהו יבוא ויבקש את ידה של אחת מבנותיי. אני סבורה שהתגובה הראשונה של בעלי תהיה: “תשאל אותה בעצמך.” ואחר כך, אני מניחה, שיחשוב על כך היטב ויקדם את השאלה שמותאמת לרוחה של בתו. מכיוון שבן שמכבד ומעריך את רוחה העצמאית, גם יכבד את גבולותיה, את ההחלטות שלה, ואת עתידה.

נישואין הם אחת ההחלטות החשובות והמשמעותיות שנקבל בחיינו, ולרוב זו ההחלטה הכי משמעותית שאנו נדרשים לקבל. מסיבה זו, היא צריכה להיות אך ורק בידי החתן והכלה, ללא התערבות חיצונית של משפחה או חברים. היום, ישנה נטייה לכך שהרגע של בקשת הרשות נעשה יותר כמסורת בלבד, ומכיוון שהחברה מתקדמת, יותר זוגות בוחרים לקיים את הנישואין מבלי להסתמך על אישור או ברכה של אביהם או אמותיהם.

עד מתי נמשיך להיחנק באמונה שהטקס הזה חשוב ושהוא חלק בלתי נפרד מהחיים? מתי נוכל, כחברה מודרנית, לחזור ולצחוק על ההיסטוריה ולומר: “האם באמת חשבנו פעם שזה מקובל?”

מהי דעתכם לגבי מסורת זו?